במרחק נגיעה מראשות הממשלה: הדרך של לפיד מהמסך לכיוון בלפור

היום, 5 במאי 2021, הוא יום השנה ה-200 למותו של נפוליאון בונפרטה. באחת מהביוגרפיות הטובות יותר שנכתבו על שליט צרפת האגדי, תואר בונפרטה כאדם מלא בניגודים. לפי הספר נפוליאון היה "מוכשר כשד, הרפתקן מסעיר, מצביא בעל כריזמה מדהימה ומידה של שרלטנות, מנהיג מושך ודוחה". הכותב היה חזי שלח המנוח. בנו, חבר הכנסת לשעבר עפר שלח, היסטוריון חובב בעצמו, בוודאי יכול היה למצוא קווים מקבילים בין דמותו המיתולוגית של נפוליאון ליו"ר המפלגה אותה עזר להקים. כעת, אחרי שקיבל את המנדט להקים ממשלה חדשה בישראל, יאיר לפיד יוצא להוכיח שהדמיון לנפוליאון לא נגמר רק במד הגובה, אלא גם ביכולת להנהיג מהפכה.

הגובה של יאיר לפיד הוא עניין די זניח, כזה שאפשר היה להתעלם ממנו, אלמלא לפיד עצמו התעקש להפוך אותו לעניין כל כך דומיננטי. הצלמים הרשמיים יודעים בדיוק מאיזה זוויות מותר ואסור לצלם אותו. עזרים מלאכותיים נדרשו כדי "להגביה" אותו במהלך נאומים והרצאות. בעבר נהג לספר על הפעם שפגש את ג'ו ביידן, בהיותו סגן נשיא ארצות הברית. "אם היה לי את השיער שלך, הייתי נשיא ארצות הברית", אמר לו ביידן. לפיד, לפי האגדה, הגיב: "אם היה לי את הגובה שלך - אני הייתי נשיא ארצות הברית". אחד מהם לא צחק.

אם יש דבר כזה "ישראל הראשונה", יאיר לפיד יכול היה להיות נער הפוסטר של המגזר. את שנות ינקותו העביר בלונדון, שם עבד אביו, יוסף "טומי" לפיד בשליחות העיתון מעריב. את ילדותו העביר בשיכון העיתונאים בתל אביב, בשכנות עם כמה מהאנשים החזקים ביותר בברנז'ה של שנות ה-60. בחצר המשותפת של 14 משפחות עיתונאים הוא שיחק עם ילדיהם של עורכים ועיתונאים ממעריב, ידיעות אחרונות, הצופה ועוד. אמו, שולמית לפיד, החלה לכתוב ספרי ילדים ובהמשך הפכה לסופרת מוערכת, שבין השאר ייסדה את דמות הבלשית הנשית בספרות העברית.

בנו של מי שהיה אז מנכ"ל רשות השידור התגלגל באופן טבעי לכתיבה בעיתון הצבאי במחנה. בהמשך התחיל לכתוב במעריב. הדלתות נפתחו לו בקלות, אם בגלל הכישרון ואם בגלל הייחוס המשפחתי. כך או כך, הוא זינק על ההזדמנות בשתי ידיים וחצב את דרכו ללב המיינסטרים הישראלי.

את טוריו האישיים שנתלו על לא מעט מקררים ברחבי המדינה הוא פרסם לאורך כמעט 20 שנה. בהמשך הפך לכוכב פרסומות, השתתף בסרט "שירת הסירנה", והחל להנחות את תכנית האירוח "סופשבוע" של הערוץ הראשון. קודמיו בתפקיד היו דודו טופז, רבקה מיכאלי, אהוד מנור וירון לונדון. נעליים גדולות למלא, אבל לפיד הוכיח שהוא לא בא להיות עוד מנחה.

"האיש עם הג'ל" החליט לתת פינה בתכנית לקומיקאי גיל קופטש, שנתן פרשנות אקטואלית והומוריסטית לפרשת השבוע. זו הייתה הפעם הראשונה שיאיר לפיד הפך לאויבם של המפלגות החרדיות, שהודיעו שאם הפינה לא תבוטל - הן יפילו את הממשלה. האבטחה באולפני הערוץ תוגברה, אך לפיד, שזכה לתמיכה גדולה מהצופים החילונים, סירב להיכנע.

בין לבין הוא פרסם לא מעט ספרים, ביניהם סדרת ג'וש שירמן, דמות בלשית שהושפעה עמוקות מפיליפ מרלו של ריימונד צ'נדלר. בנוסף, חטא לפיד גם בפזמונאות. הוא כתב ללהקת מנגו את "גרה בשינקין", לריטה את "שיר אהובת הספן" ולרמי קליינשטיין תרגם את "צעיר לנצח" של בוב דילן. אגב, התרגום לשיר היה כל כך יאיר לפידי, עד שברשומות אקו"ם צוין במשך שנים בטעות כי לפיד הוא כותב המילים המקורי של השיר.

בשנת 2008 החל להגיש את "אולפן שישי" של חדשות 2, דבר שגם הביא לשינוי בתדמית שלו. הג'ל נזנח, כמו גם צביעת השיער. את הטישירטים השחורים כיסתה חליפה ועניבה. אייל ברקוביץ' שאל אותו במהלך ריאיון מתי הוא רץ לראשות הממשלה. לפיד גיחך בתגובה, אך גם הוא ידע שמדובר רק בעניין של זמן. ב-2012 הודיע רשמית על פרישה מהתקשורת והקמת מפלגת יש עתיד.

הכניסה לפוליטיקה הגיעה אחרי הרבה ישיבות, עם הרבה חברים מתחום התרבות והעיתונות, הרבה אלכוהול, הרבה סיגרים והרבה ג'וינטים (את הפרט האחרון, מסיבה לא ברורה, הוא ממשיך להכחיש). המטרה הייתה ברורה: מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. הוא הקיף את עצמו בכוורת של אנשים מוכשרים, ובעיקר שאפתנים. הבדיחה אצל המקורבים אמרה שאפילו המנקה במשרדי המפלגה חולמת להתקדם ולהיות המנקה בבית ראש הממשלה.

בתור מנהיג המרכז הקיצוני, השאיר לעצמו לפיד מספיק מרווח תמרון בין שני הגושים. זה מה שעזר לו להיכנס בלי למצמץ לממשלת נתניהו בתור שר אוצר חסר ניסיון. הפלואידיות האידיאולוגית שלו מאפשרת לו לתקוף את החרדים מצד אחד, ולעלוב בחברי הכנסת הערבים מצד שני. בעבר, כשהיה צריך אותו, הוא ייסד את "ברית האחים" עם נפתלי בנט. כעת, הוא מקווה להקים מחדש את הברית הזאת כדי להקים ממשלה. ההחלטה לוותר לבנט על הקדנציה הראשונה ברוטציה על ראשות הממשלה מצטיירת כנכונה אסטרטגית, ואף אצילית. מאידך, אם בנט יבגוד בו זה עוד עלול להתגלות כווטרלו הפרטי שלו.

יאיר לפיד לא היה הראשון להקים מפלגת מרכז. אביו, למשל, עשה את זה לפניו. הוא לא הראשון שהבטיח "שפיות" או "שינוי" בלי כיסוי אידיאולוגי למילים היפות. הוא בטח לא הראשון שניסה להחליף את נתניהו. עכשיו נותר רק לראות אם הילד שגדל עם כפית כסף בפה אבל חלם לעשות מחאה א-לה בוב דילן (מינוס המריחואנה) יצליח לסחוף אחריו מדינה שסועה אל חוף מבטחים.

בעצם, בשלב הזה, נראה שתומכיו יסתפקו גם רק בסטייה קלה מהכיוון אליו נסחפת הספינה שנקראת ישראל. רבים וטובים קיבלו את ההזדמנות לפניו ונכשלו. כעת נראה שהוא מבוגר יותר, מנוסה יותר וערמומי יותר - ובמילים אחרות: ביבי יותר. לא בטוח שזאת מחמאה. לא בטוח שלזה התכוון המשורר כשהבטיח שהוא בא לשנות. מצד שני, הוא גם יודע שהוא לא באמת יישאר צעיר לנצח.

האגדה מספרת שההחלטה הראשונה של טומי לפיד בתור שר המשפטים הייתה לתלות בכל המשרדים בבניין ציטוט מתוך "על השחיטה" של ביאליק: "ואם יש צדק - יופיע מיד!". האמת היא שאין הרבה היגיון בממשלה בראשות נפתלי בנט עם שרים ממרצ והעבודה ובתמיכת מפלגה ערבית. למעשה, אין שום היגיון בקואליציה כזאת, אבל יש בה צדק פואטי.

כל האנשים שנפגעו מצדו של בנימין נתניהו התגייסו יחד, שמו את המחלוקות בצד, וגם את האגו, והחליטו ללכת יחד למען השינוי שכולם הבטיחו למצביעים שלהם. נפתלי בנט, גדעון סער, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, בני גנץ, זאב אלקין, שרן השכל, פקה פקה ושאשא שאשא - כל הגוויות הפוליטיות שנתניהו חשב שהוא השאיר לדמם למוות בצדי הדרך חזרו לחיים. זה הזמן שלהם. זו לא באמת "ממשלת השינוי", זו לגמרי "ממשלת הנקמה".